זה היה יום קיץ סגריר, כזה שלא רואים בכל שנה.
יום אייר שרצה לחזור חודשיים אחורה לשלהי שבט בואכה אדר, כזה יום שאתה לא מבין אם אתה שמח בו או לא.
יום שילדים לא מטופחים הולכים בו עם מכנסיים קצרים וסוודר.
נסעתי להנאתי עם כמה מחברי צפונה אל קברי הצדיקים הספונים בין הרי הגליל, לשפוך צקון לחש על בני ביתי ועלי, קודם מתרגש עלינו חג השבועות הקרב.
בדרכי חזור, אחרי מלאות לי כך וכך פרקי תהילים ושאר תחינות, סרתי אל עיר שנקרתה בדרכי לצורך הצטיידות במיני מגדים ומשקה, כיאה לנסיעה כה ארוכה ומשמימה בכבישים מעוקלים וחשוכים, לא ציפיתי לסיור או מפגש בעיר זו, 'להיכנס ולצאת חד שתיים' כך הכריז המדריך מטעם עצמו, הלא הוא ידידי המבין כפי שיתברר תיכף.
לא איש דרכים אנוכי, ולא מיטיב לכת, וכשוויזי עבר למצב 'מתישהו בזמן הקרוב אשוב מרוענן' גילית את עצמי חולף על פני בית מאפה ומכבסה חשוכה הלוך ושוב מן הכא ומן התם.
כיאה לאיש חכם כמוני לא ההנתי להניח את הבנתי ותחושותי הברורות באשר לכיוון הרצוי ולפנות אל עוברי האורח שידריכוני, וכך, כשאני מהלך לי הלוך ושוב בין אותו בית מאפה שכבר הספיק להחליף ריח פעמיים באפי, לבין מכבסה שנראתה כאילו שכחה את ייעודה זה שנים, התחלתי לחוש באותה תחושה דקה, כמעט בלתי מורגשת, של מי שאיבד לא רק את דרכו – אלא גם את סבלנותו.
הרוח נשבה קלות, כזו שמלטפת ואחר כך מיד מתנצלת, והרחוב – רחוב אחד ויחיד, נדמה היה – לא ממהר לשום מקום. לא רכבים דוהרים, לא צפירות חסרות סבלנות, רק פסיעות איטיות של אנשים שיודעים, כך נראה, לאן הם הולכים. דבר מה בזה הרגיז אותי מעט. איך זה ייתכן שדווקא אני, שבאתי מן המרכז, מן המקומות שבהם הכל מסומן, ממוספר ומואר, מוצא את עצמי נבוך אל מול פשטות כה גדולה?
לבסוף, אולי מתוך עייפות ואולי מתוך הודאה שקטה בתבוסה, פניתי אל אדם שעמד בפתח חנות קטנה, כזו שלא ברור אם היא מוכרת ממתקים או זיכרונות.
"סליחה," אמרתי, בקול מעט מהוסס, "יש כאן מכולת?"
הוא הביט בי, לא במבט של מי שבוחן, אלא של מי שכבר יודע. חייך קלות, כאילו השאלה עצמה הייתה תשובה, והצביע באצבעו אל מעבר לפינה שלא שמתי לב אליה קודם.
"שם," אמר בפשטות, "שתי דקות הליכה. אבל לא כדאי למהר."
לא כדאי למהר.
משפט פשוט, כמעט סתמי, אך משהו בו ננעץ בי. לא הבנתי מיד למה התכוון, אך מצאתי את עצמי מאט את צעדיי. הפנייה הקטנה הובילה לרחוב נוסף, שקט אף יותר מקודמו, ובו – כאילו חיכתה לי – אותה מכולת.
לא גדולה, לא מרשימה, ודאי לא כזו שתופיע במדריכי תיירות או באפליקציות ניווט. אבל הייתה בה תנועה. לא של אנשים רבים, אלא של חיים. אישה שבחרה ירקות כאילו כל עגבנייה נבחנת לגופה, ילד שהתלבט בין שני ממתקים כאילו מדובר בהחלטה גורלית, ומאחורי הדלפק – בעל הבית, שמברך כל נכנס כאילו היה אורח כבוד.
נכנסתי. לא מתוך התלהבות, אלא מתוך הרגל. הרי לשם כך עצרתי מלכתחילה.
אך ככל ששהיתי שם, קרה דבר מוזר. הזמן, אותו זמן שלחץ עלי כל הדרך, כאילו התרכך. לא נעלם – אלא פשוט הפסיק לדחוף. מצאתי את עצמי מתבונן. לא רק במדפים, אלא באנשים. בשקט שביניהם. בדרך שבה משפטים נאמרים לא כדי להספיק, אלא כדי להיות.
"קח גם את זה," אמר לי בעל הבית כשהגשתי לו את המוצרים שבחרתי בחיפזון. "זה טרי מהבוקר."
רציתי לסרב, מטעמי נימוס או חסכנות, אך משהו בי כבר לא פעל לפי אותם כללים. לקחתי. הודיתי. ואפילו חייכתי – חיוך שלא תכננתי.
כשיצאתי, שמתי לב שהשמיים התבהרו מעט. או אולי היו אלה העיניים שלי. הדרך חזרה לרכב כבר לא נראתה מסובכת. אפילו מצאתי אותה בקלות מפתיעה, כאילו הרחוב עצמו החליט לשתף איתי פעולה.
ידידי, אותו "מדריך מטעם עצמו", הביט בי כשחזרתי.
"נו," שאל, "מצאת?"
"כן," עניתי, ולא ידעתי אם כוונתי למכולת או למשהו אחר לגמרי.
המשכנו בנסיעה. הכבישים נותרו מעוקלים, החשיכה החלה לרדת, אך בתוכי התיישבה מחשבה חדשה, שקטה אך עיקשת.
אולי הבעיה מעולם לא הייתה המרחק.
אולי לא המרחק מן המרכז, ולא המרחק מן הנוחות, אלא המרחק מן הפשטות. מן היכולת לעצור. לשאול. להקשיב.
אותו יום, אותו יום קיץ סגריר, שלא ידעתי אם לשמוח בו או לא – התברר לי לפתע כבהיר להפליא.
לא היה זה רגע של הארה דרמטית, לא תובנה שדורשת מחיאות כפיים. אלא משהו עדין יותר. כמעט יומיומי.
התחלתי להאמין בפריפריה.
לא כמקום על המפה, אלא כמצב תודעתי. כזה שבו לא הכל מיידי, לא הכל נגיש, ולא הכל מובן מאליו – ובדיוק משום כך, אולי, הכל מרגיש מעט יותר אמיתי.
וכשחזרתי הביתה, אל אותו מרכז מוכר, אל אותם רחובות מוארים ושלטים זוהרים, נשאתי איתי דבר מה קטן מאותה עיר שנקרתה בדרכי.
לא שקית הממתקים, אף לא המשקה הקר.
אלא את אותה אמירה פשוטה, שנאמרה כבדרך אגב, אך שינתה בי יותר ממה שהעזתי להודות:
לא כדאי למהר….